בעולם המערבי המהיר, הורים רבים חשים מחויבות להכין את ילדיהם לחיים בסביבה תחרותית ותובענית, מתוך אמונה שבכדי להצליח עליהם להיות "הכי טובים" במה שהם עושים, או לפחות להצטיין בתחום אחד. האם הדחיפה למצוינות על פני אחרים אכן משרתת את הילד? או שמא היא מייצרת לחץ שמשפיע את היכולת ליהנות מהדרך ולמצוא משמעות פנימית שאינה מבוססת על השוואה?

בחברה המודרנית ישנה אמונה שחובה להכין את הילד לעולם תחרותי על ידי דחיפתו להיות "הכי טוב" לפחות בדבר אחד כדי להבטיח שיצליח בחיים. יצירת אווירה תחרותית דוחפת את הילד לאמץ את מה שאדלר כינה "השקפת עולם אנכית" – תפיסה שבה האדם מרגיש משמעותי ובעל ערך רק כאשר הוא שווה "יותר" מאחרים: יותר משכיל, יותר עשיר או בעל מעמד גבוה יותר. בתפיסה אנכית זו, נבנים יחסים של של תחרות בין בני האדם. אדם שאימץ את התפיסה האנכית רואה את האנשים הסובבים אותו – שכנים, חברים או תלמידים אחרים – לא כשותפים או ידידים אלא כיריבים שיש לנצחם במרוץ בלתי פוסק. האדם שנדרש להיות "הכי טוב" נושא עמו משא רגשי כבד, גם מי שמצליח להגיע ל"פסגה" אינו מוצא שם מנוחה, אלא מרגיש לעתים קרובות מותש מהדרך ונתון תחת לחץ ומתח מתמיד שמא אחרים ינסו להוריד אותו ולתפוס את מקומו. דרישה זו מובילה לעיתים  לפרפקציוניזם, מצב שבו הילד אינו מוצא סיפוק גם בהישגים גבוהים מאוד וחווה תסכול עמוק מכל מה שאינו נתפס כשלמות, עד למצב שבו הוא עלול לבחור שלא להיכנס לתחומים חדשים מחשש שלא יהיה המצטיין ביותר.

תחרות בין ילדים וגם בין מבוגרים יכולה להיות גם מהנה ומפתחת, מעודדת אותנו להשתפר, לקחת השראה מאחרים ולרצות להתפתח, אך יש להבחין בין תחרות ״ספורטיבית״ ומשחקית לבין גישה שבה מצופה מאיתנו להצטיין. מתוך כוונתם הטובה, לעיתים הורים מייצרים אצל הילד את האמונה שעל מנת לקבל את אישורם וגאוותם, על הילד לספק הצלחות. לעיתים הורים עושים שימוש בהצלחות של הילדים כ"כרטיס ביקור" עבור ההורה עצמו. כאשר הורים מתפארים בהישגי הילד כאילו היו הצלחתם שלהם, הילד עלול להרגיש שהוא פועל רק כדי לספק את אישורם ולא מתוך בחירה חופשית, מה שחוסם את אפשרותו למימוש עצמי אמיתי. כדי לאפשר לילדים לפתח תחושת ערך עצמי, עדיף שהורים יעודדו את הילדים על העשייה יותר מאשר על התוצאה.

מהשיחה עם בני עדי למדתי כיצד הלחץ להצטיין מורגש היטב ביומיום של המתבגר, במיוחד בבית הספר, שם הציונים הופכים לכלי להשוואה מיידית בין חברים שמעורר מתח רב. עדי משתף שתחושת ההישג יכולה להיפגם בקלות אם מישהו אחר קיבל ציון גבוה יותר, מה שמעיד על השבריריות של ערך עצמי המבוסס על השוואה. הוא מסביר שכשמבוגרים מתפארים בהצלחות שלו, זה מרגיש "מוזר" ומייצר תחושה שהמאמץ נעשה עבור אחרים ולא עבור סיפוקו האישי. תובנה חשובה נוספת שעלתה היא נושא "שדידת הקושי" – עדי מבהיר שכשמבטלים את התסכול שלו מהפסד במילים כמו "לא נורא", זה גורם לו להרגיש שרגשותיו אינם חשובים. עדי מסביר את המאמץ הדרוש בבחירת מגמת לימודים לפי נטיית הלב שלו, בגלל הלחצים החברתיים לבחור במקצועות "יוקרתיים" יותר, ובכך הוא ממחיש שנאמנות לעצמך היא המקור האמיתי לתחושת ערך משמעותית.

מה הורים יכולים ללמוד מזה?

1. אמצו השקפת עולם אופקית: העבירו לילד את המסר שלכולם יש מקום בעולם ושיתוף פעולה עם אחרים מועיל לנו יותר מאשר תחרות איתם.
2. השוואה רק ביחס לעצמי: עודדו את הילד למדוד את ההתקדמות שלו ביחס למי שהיה אתמול, מה שמאפשר לחוות התפתחות מבלי לפגוע בתחושת הערך.
3. היפרדו מהמילה "הכי": נסו להימנע מהשימוש במילה "הכי" בתיאור תכונות או מעשים, שכן היא דוחפת להשוואה מתמדת ומבטלת את הערך של העשייה עצמה.
4. גישת החקלאי מול המפעל: התייחסו לילדים כאל שתילים שונים במטע – לכל אחד קצב צמיחה ותוצר ייחודי משלו, ותפקידנו הוא לספק את התנאים המיטביים עבור כל אחד בנפרד.
5. אהבה בלתי מותנת: ודאו שהילד יודע שהוא אהוב ורצוי בזכות מי שהוא, ללא קשר לתוצאות במבחן או לניצחון במשחק.
6. אל תשדדו את הקושי: כשהילד חווה אכזבה, היו שם באמפתיה והכירו בקושי שלו מבלי לבטל אותו, כדי לאפשר לו לעבד את הרגש ולצמוח ממנו.

הורים יכולים לאפשר לילדים למצוא את התפקיד שמתאים להם ביותר במגרש החיים, לבסס תחושת ערך עצמי, לשמור על נאמנות לעצמם ועל מוטיבציה פנימית בריאה. ניתן לעשות זאת על ידי הפחתת הלחץ ״להיות הכי״ והחלפתו בקבלת הילד באהבה ללא תנאי, עידוד על עצם ההתמודדות. ישנם ילדים שיצמחו להיות אלופים או מצטיינים בתחומים שונים, אך עלינו לזכור כי רוב הספורטאים שהשתתפו באולימפיאדה, חזרו ללא מדליה. אך הם ימשיכו להיות שמחים, מרוצים וגאים בעצמם כל עוד הם אוהבים את העשייה שלהם.