מכירים את הרגע שבו בקשה פשוטה הופכת למלחמת התשה? צריך לצאת בבוקר מהבית והילד מתנגד, כניסה למקלחת שנגררת לשעה או כניסה למכונית שהופכת לויכוח. לעיתים ילדים נמנעים מביצוע פעולות יומיומיות על ידי שתיקה והתבצרות בעמדותיהם ולפעמים על ידי ויכוחים, צעקות ושימוש בכוח. לצערנו מאבקי כוח בין הורים לילדים (וגם בין מורים לתלמידים) נפוצים מאוד ומתישים מאוד, ויכולים להביא אותנו לתסכול ולכעס. השאלה הגדולה היא כיצד אנחנו, כמבוגרים האחראים, יכולים להפסיק את "משיכת החבל" הבלתי פוסקת ולייצר בבית אווירה של שיתוף פעולה, תקשורת נעימה וכבוד הדדי? 

מהו מאבק על כוח?
מאבק כוח היא דינמיקה הדדית שבה שני אנשים מנסים להשיג את מבוקשם על ידי שימוש בכוח. זה מתחיל בדרך כלל מפעולה או אמירה קטנה של הילד, תגובה של המבוגר, תגובה חריפה יותר של הילד, וחוזר חלילה. משיכת החבל הזו הולכת ומחריפה, שני הצדדים מתעייפים עד שאחד (לרוב ההורה) מאבד את הסבלנות ו"מתפוצץ", או נוקט בצעד קיצוני כדי לנסות להחזיר לעצמו את השליטה (כמו הוצאת תלמיד מהכיתה או ענישה חריפה בבית). כאשר אנחנו נמצאים במאבק עם אדם אהוב ובמיוחד עם הילדים שלנו, זוהי תחושה קשה במיוחד. מבוגרים חווים את המאבקים הללו דרך תחושות של כעס, תסכול עמוק, עלבון וחוסר אונים, כשהם מרגישים שהילד פועל ישירות נגדם, מתנהג בחוצפה או בכפיות טובה. מן הצד השני, הילד חווה תחושה זמנית של שליטה וניהול המבוגר, המעניקה לו אשליה של עמדת כוח.

מדוע ילדים משתמשים בטכניקה הזו?
מאבק הכוח הוא למעשה דרך מוטעית שבה הילד משתמש כדי לבסס את הערך שלו ואת מקומו בבית ובקבוצה. תחושת השייכות למשפחה ולקבוצה הן חיוניות לאדם והוא לא יכול להרגיש בטוח בלעדיהן. ילד ינסה לבסס את תחושת הערך ותחושת השייכות שלו בדרכים שונות, חלקן נעימות לסובבים אותו כמו עזרה ושיתוף פעולה, אך אם הוא אינו מכיר דרכים כאלה או שהוא לא מצליח לבסס מקום משמעותי בדרך מועילה הוא ישתמש בכל דרך אפשרית להשיג את מקומו. הוא אינו פועל מתוך כוונה רעה, הוא נאבק על המקום שלו. 

הדפוס הזה מתפתח לעיתים כהסלמה, לאחר שילד דורש הרבה תשומת לב ומעסיק את ההורה עוד ועוד, המבוגר מאבד את הסבלנות ומגיב בכעס או בכוחניות, ובכך מעביר את הדינמיקה לפסים של מאבק כוח. במקרים אחרים, הילד פשוט מחקה דפוסי התנהגות כוחניים שהוא פוגש בסביבתו – בין אם אלו מריבות בין מבוגרים ובין אם זה שימוש בכוח פיסי או מילולי מצד ההורים עצמם ברגעי חוסר אונים. 

אצל ההורים, כאשר אנחנו לא מצליחים "לגרום" לילד לעשות דבר כלשהו, אנחנו עשויים להגיע לתסכול רב ואף לחוסר אונים. זהו המצב שבו המבוגר מרגיש שאין לו מסוגלות, שהוא חלש והערך שלו פגוע, ברגע הזה כל אדם ירצה להחזיר לעצמו את תחושת הערך, ולשם כך הוא ישתמש בכל דרך ואף בכוח. במצב של מאבק בין הורים וילדים המטרה הפסיכולוגית היא כבר לא "להשיג את המטרה שלי", אלא להחזיר לעצמי את תחושת השליטה והכוח, ובעצם – לנצח. האם באמת אנחנו רוצים לנצח או להכניע את הילדים שלנו? או ללמד אותם שזו הדרך להשיג מטרות?  

הרצון האמיתי של הילד למרות שעל פני השטח נדמה שהילד רוצה להחזיק בכוח ולנצח את ההורה, הרצון העמוק והאמיתי שלו הוא שונה לחלוטין. למעשה, תחושת השליטה בהורה היא מפחידה ומערערת עבור הילד – שכן אם הוא חזק יותר מהוריו, מי ישמור עליו ויגן עליו בעולם? הילד אינו רוצה לשלוט במבוגר, אלא הוא זקוק למבוגר אחראי, יציב וחזק שיודע מה עושים, שיציג עמדה ברורה וישבור את המעגל המאיים הזה.

מאבקי כוח במשפחה ובכיתה
כאשר מורה או הורה מרכז את כל תשומת הלב והאנרגיה שלו במאבק מול ילד אחד, שאר הילדים מרגישים שהם כרגע נמצאים מאחור בסדר העדיפות ואף חסרי משמעות, שהם לכל היותר הקהל. מכיוון שכל אדם זקוק להרגיש שיש לו מקום, שרואים אותו ומבינים את הצרכים שלו, האחים של הילד שבמאבק או התלמידים האחרים בכיתה יתחילו לחפש כיצד להתבלט ויש לכך דרכים רבות. לפעמים ילד יסיק שעליו להיות "הילד הטוב" רק על מנת להיות שונה מאחיו, או שדווקא כדאי לו להיות "המצחיקן" או "התלמיד המתקשה" ועוד ועוד. יתרה מכך, מצב כזה עלול לסמן לילדים אחרים שדווקא כוחנות או הפרעה הן הדרכים היעילות ביותר לזכות ביחס ובתשומת לב מהמבוגר. 

כיצד נוכל לתת מענה לילדינו ולשחרר אותם מהצורך במאבק כדי להרגיש שייכים?

1. אני לא רב עם הילד שלי: הצעד הראשון הוא להכיר בכך שאנחנו בתוך הדינמיקה הזו של משיכת חבל. במקומות שאתם יודעים שעשוי להיות מאבק, תכננו מראש, אפשר לתאם ציפיות, להציע אפשרויות שונות שהילד יבחר מביניהן ובמקום להיגרר לוויכוחים והסלמה, שחררו את החבל באותו הרגע. הילד אינו יכול להמשיך להיאבק במי שאינו נאבק מולו. זה לא אומר לוותר תמיד, אלא לעדכן את המטרות שלנו. לצאת ממאבק זו המטרה הראשונה והדרך הטובה ביותר לצאת ממאבק היא לא להיכנס אליו. 
2. סערת רגשות זה לא זמן טוב לחנך: בזמן האירוע עצמו, אנחנו בתחושה שהצד השני נגדנו ולא פנויים להקשיב. זוזו הצידה, קחו נשימה עמוקה והרגיעו את הרוחות. אמרו לילד בצורה מכבדת ושלווה: "אני צריך לחשוב על זה ואנחנו נדבר על כך בזמן אחר, כשהכול יהיה רגוע".
3. הבהירו תפקידים וגבולות בצורה שלווה: הציבו גבולות ברורים ללא כעס או איומים. הגדירו בצורה פשוטה ושקטה את תחומי האחריות שלכם כמבוגרים (ניהול הבית, קבלת ההחלטות המשפחתיות) ואת התפקיד של הילד, מבלי לאפשר לו לנהל אתכם, אך גם מבלי להשתמש בכוחניות מצידכם.
4. שקפו ותנו מקום לכוחות חיוביים: איננו יכולים להשאיר את הילד ללא כוח בכלל, שכן הוא זקוק לתחושת ערך. במקום שהילד יפגין כוח בדרכים מפריעות, הקפידו לשקף לו את הכוחות החיוביים הקיימים בו – כמו אומץ, יצירתיות, איפוק וכל כח שאתם רואים אצלו. כאשר הילד מרגיש שרואים את כוחותיו הטובים, הצורך שלו בכוחנות פוחת.
5. עודדו את הילדים על התרומה שלהם: אפשרו לילד להרגיש שייך ומשפיע בבית דרך עשייה מועילה ועזרה. כאשר ילד מגלה שהוא יכול לתרום למשפחה ולבסס על כך את מקומו, הוא חווה תחושת ערך אמיתית אין לו צורך לדרוש את מקומו בכוח. זה לא אומר שמעכשיו הילדים יעסקו ללא הרף במטלות הבית, ילד תורם מעצם קיומו, אם נתבונן נראה שהוא עוזר לנו גם בדברים קטנים ולא מכוונים, ממתין בסבלנות שנסיים שיחה, מראה לאחיו סרטון.   
6. אל תהססו לפנות להדרכה: כיוון שאנו מעורבים רגשית, קשה לנו לראות את הדינמיקה שלנו מבחוץ. קבלת הדרכת הורים מקצועית יכולה לעזור לנו לעלות על מסלול חדש ולמצוא אסטרטגיות מותאמות למשפחה שלנו ליציאה ממאבקי הכוח.

בשעת מאבק, אנחנו עומדים משני צדדים מנוגדים, ברגע הזה יותר מהכל, הילד זקוק למישהו שיעמוד בצד שלו.
המעבר ממאבקי כוח לשיתוף פעולה דורש מאיתנו לזוז מתפקיד היריב לתפקיד המבוגר האחראי. ככל שנדע לזהות את הדינמיקה בזמן, לשחרר את החבל, ולהציע לילדינו דרכים חיוביות לתרום ולהרגיש משמעותיים, כך נסלול יחד איתם את הדרך להורות רגועה ומקרבת יותר.